הכלה החטופה

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב22/9/18 https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6491586

גבירותי ורבותי צר לנו להודיע כי הכלה נחטפה. גם החתן. נחטפו מהחתונה של עצמם. והחתונה, מהם נחטפה. לא, לא מדובר בסיפור יוצא דופן, לא פיגוע טרור חס וחלילה, אלא מנהגו העכשוי של עולם (ואולם). החתונה התקיימה למעשה כמתוכנן, אבל החתן והכלה לא היו לגמרי שם, הגוף הגיע אך הרוח חסרה.

מה הכוונה ״נחטפה״? בישראל של ימינו החתונה (האובססיה הלאומית מס. 1 לפני-לידה) הפכה לעסק מן המנין, ותפקידו האחד: רווח. זוג המבקש לתכנן חתונה נשאב לתוך המנגנון המשומן היטב, ועד מהרה נלכד בגלגלי השיניים הממונעים בכוח תכתיבי הנורמה. נאמר להם כי ״כך כולם עושים״ ו״כך מצפים האורחים״, ואיך אפשר היום להתחתן בלי גאג׳טים, רקדנים, עמדה סינית, מקסיקנית, שוק הכרמל, קרפ צרפתי, סושי, דג מלוח, מקרונים עם דיוקן של הכלהחתן וכמובן, שי אישי לאורחים? מדובר לא רק בהוצאה כספית ענקית, דרקונית לרובנו, אלא גם בלחץ נפשי שכמעט אי אפשר לעמוד בו בצורה שפויה וחיננית. וכך, הטכס האישי ביותר, שבמקור סימל ברית של אהבה ומעבר מנערות לבגרות, מתרוקן ממשמעות והופך לריטואל נצלני, למסחטת מזומנים הן של הזוג והן של האורחים.

בארץ נהדרת היטיבו לתאר את תופעת הכלה החטופה. דמות מעצב השיער במערכון אומרת הכל: ״זה היום שלה (של הכלה) שהיא הכי חשובה! היא לא יכולה לבוא אליו עכשיו נראית כמו – עצמה!״ תחת הלחץ הכלה הופכת שבוייה בידי ״מעצביה״ ולעתים קרובות מאבדת את ״עצמה״. ואל תנסי להתמקח, לא לעצבן את הספר, הוא מחזיק מספריים!

כלות רבות חוות תחושה של החמצה, אשמה ואכזבה בסיכום האירוע. מתוארות חוויות של ניתוק ודיסוציאציה, בכי, כעס וחרדה, הן בהכנות והן ביום החתונה עצמו. כשהנפש מוצפת במתח היא איננה פנויה לחגיגה. אצל חתנים אולי נפוצה יותר ההתנתקות בצורת שתייה לשוכרה או צריכה מופרזת של סמים בליל החתונה. החתן פורק את המתח ומתפרק, הלכה למעשה. חתנים רבים ״אינם נוכחים״ בחתונתם מאחר והשתכרו והם מחוסרי הכרה, בעוד הרעייה הטרייה נותרת לבד על הרחבה.

הבעיה נעה בצורה מעגלית וכך תופסת תאוצה: לאורחים מצידם ישנו סרגל ציפיות, שיתאמו לסכום השיק. הספקים מלבים את המדורה עם עוד ועוד המצאות ושיכלולים, כולם בתוספת נאה למחיר, המשפחה חוששת לאכזב, משתפת פעולה, וכך נכנסים כולם ללופ של הצבת ציפיות גבוהות ונסיון לענות עליהן.

החתונה הפכה לעסק שבו צריכה להיות הלימה בין סכום הכסף שהאורח ״שם״ לבין ״התמורה״ שהוא מקבל. וכך, במקום שמתנות האורחים יסייעו לזוג בהקמת בית חדש או חסכון לקראת לידה, המתנה מכסה את עלות האירוח. רק במשפחות בהן להורים אפשרות לממן מכיסם את האירוע, יהנה הזוג ממתנות החתונה. אחרים יסתפקו במגנטים למקרר.

ובכן, איך מאבק ההישרדות של הזוגות המתקשים לממן דירה ומעונות יום מתיישב עם הפקות חתונה ראוותניות בסכומים של 100,000 ומעלה? אני מאמינה כי זוגות רבים עושים זאת מתוך תחושת מחוייבות, לא זה לזו, אלא לרוח התקופה המפריזנית. הבעיה בחלקה היא תרבות שפע שיצאה מכלל שליטה ומבוססת על מצג שווא של רווחה. תו תקן מעוות.

כשהורינו התחתנו הנורמה היתה אחרת. חתונות התקיימו בחצר ההורים, בבית הכנסת או על גג שכונתי, עם קומץ משפחה וחברים, היו צנע ואינפלציה ורוח התקופה אמרה Comme il faut רק ״מה שצריך״. ללא אפקט ה״וואו״, הכלה והחתן נראו כמו עצמם, רק בלבן. אולי אז הם באמת היו מרכז החגיגה, ולא האולם או הצילחות של המנה.

גם היום לא כולם מבקשים לעצמם חתונת ראווה, כפי שתואר באין ספור כתבות בעבר, אך מי שינסה לשחזר את אותה הפשטות של פעם יגלה כי מדובר במאבק חתרני של ממש. אותו הזוהר בדשא בקיבוץ, עם הגרלנדות בין עצי הזית, נמצא כעת רק להשכרה ביוקר. אם תבקשו להוזיל עלויות, תתקלו באנטגוניזם ממאגרני האירוע. ״גני ואולמי״ מצפים לרווח הקבוע.

בחתונה חרדית בה הייתי לא מזמן בלטו הדברים בהיפוכם. אולם הארועים, שהיה ממוקם במרכז המסחרי של עיר חרדית, הזכיר חדר אוכל צבאי הן מבחינת הדלות האסטתית והן מבחינה קולינארית. החופה עצמה נערכה במקום הפסטורלי ביותר בסביבה– במגרש החניה! שום דבר מזה לא נועד להרשים את האורחים שבאו לשמח חתן וכלה ולא ״לכסות את המנה״.

אנחנו לא צריכים להיות כמו החרדים, אבל אולי נוכל לחזור קצת לאיזון אם האורחים יזכרו כי הם באים לשמח את הזוג, ולא יצפו לקבל תמורה לכספם כמו שמצפים מצימר או מסעדת יוקרה. החתןכלה ומשפחותיהם ינסו לזכור כי לטכס משמעות סמלית, ובזאת חשיבותו: לציין את המעבר מתקופת חיים אחת לשניה, ולתת ביטוי למהלך זה בנפש ובקהילה. במצב מאוזן יותר, ניתן לזוג לבחור את דרך האוטנטית לחגוג את כלולותיו, תוך התחשבות נכונה אך לא כפוייה, בצרכי האורחים והמשפחה. נסו לזכור כי ״זהו רק יום אחד ומה שחשוב הם החיים עצמם״ (צוטט השבוע מפי חתן לעתיד, נחוש לא להשתגע).

קארל יונג קרא לתהליך ההתפתחות הנפשית לאורך החיים תהליך של ״אינדיבידואציה״-מסע בו אדם הופך יותר ויותר לעצמו, בנפרד, אך לא בלי קשר לסביבתו החברתית והתרבותית. האתגר ההתפתחותי של החתן והכלה – בעיקר כשמדובר באנשים צעירים – הוא אתגר של אינדיבידואציה: לזהות מה שייך להם ומה לא, ולהשאר נאמנים לעצמם מול תכתיבים ולחצים מבחוץ. הקהילה יכולה לתמוך או להפריע לתהליך זה. זוג שכורע תחת הלחץ החברתי ומאבד את דמותו בטכס המעבר, לא זוכה לחוות את מלא הפוטנציאל הנפשי, האישי שבחגיגת החתונה. לכן, האתגר שלנו, האורחים והמשפחות, הוא לאפשר ולהרפות: לתת לזוג להתחתן כפי שהם, להיות עצמם גוף ונפש. כך באמת נתראה בשמחות!